לפני כשבועיים כתבתי מאמר על “למה נשים מצליחות לא מעניקות לעצמן קרדיט על ההצלחה שלהן?” ואז דיון שעלה בקהילה בניהולי “נשים בונות הון” החזיר אותי כמה צעדים אחורה, לנושא האשמה שנשים משתמשות כנגד עצמן כ-כלי די מוצלח של דיכוי עצמי.

דיון שהתעורר בעקבות שיתוף של חברת קהילה אחת, אליה הצטרפו עוד טובות ואחרות אשר כולן דיברו על האשמה, הלקאה עצמית, שאלות שהן שואלות את עצמן “למה את אף פעם לא…?”, שכל אלה הן שיחות פנימיות שהן מנהלות עם עצמן באופן קבוע בכל פעם שהן לא עומדות בהתחייבות כלשהו (ולו הקטנה ביותר), בכל פעם שהן שוכחות משהו, לא מספיקות ועוד.

הן מקפידות לכעוס על עצמן, לתהות למה הן לא עומדות במה שהתחייבו לעשות, איך זה שהן לא עשו משהו ב-100% ומדברות אל עצמן בשפה שהן מעולם לא היו מעיזות לדבר עם אף אחת אחרת. מדובר בנשים עוצמתיות, אלופות, בעלות עסקים וכאלה, שמהיכרות אישית, אם היו שומעות מישהו מדבר ככה לאישה אחרת, היו מזדעקות על השימוש במילים הקשות. הן לא היו מחכות אפילו שניה, כדי להגן על אישה אחרת, שמישהו דיבר אליהן במילים האלה, שהן עצמן משתמשות כנגדן באופן קבוע.

הן מתנהלות בחיים, במשפחה, בזוגיות, בעסקים, מול הגביה, התמחור והכסף בכלל, כשהן מדכאות עצמן, בכוחות עצמן. מה הפלא, שהנשים שכבר מצליחות להגיע להישגים, מתביישות לתת לעצמן את הקרדיט הראוי להן בעקבות זאת.

השיחה הזאת לא זרה גם לי, גם אני ביליתי שנים במקום הזה, סיפרתי לעצמי כמה שאני לא מספיק (ניתן להשלים את החסר בשלל לא מספיק, כגון: חכמה, מנוסה, מוצלחת, יודעת, מוכשרת ועוד). כל זה נובע מתוך חינוך למושלמות, להיות מושלמת, 100%, בחיים לא לטעות. טעויות, איחורים, אי עמידה בהתחייבות – כל אלה הם דברים נוראיים, קשים, בלתי מתקבלים על הדעת.

זה מה שלימדו אותי בבית. כל ציון שהיה פחות מ-100, תמיד הוביל לשאלה: היכן הנקודות המשלימות את הציון ל100? בכל פעם שחשבתי שהשגתי משהו, תמיד היה מישהו יותר חכם, יותר מוצלח, יותר עשיר, יותר… (השלימי את החסר).

החינוך הזה, בעיקר שלנו כנשים, להיות ילדה טובה, לעשות מה שצריך ונדרש, להסב לכולם גאווה, להיות מושלמת, יפה, חכמה, מוצלחת, גם אמא, גם בת זוג, גם קרייריסטית. החינוך והציפייה לעשות הכל, להיות גם וגם, ולהראות יפה ומושלמת תוך כדי, בלי להתלונן שקשה לך, שאת לא עומדת בזה, שזה גובה ממך מחיר. פשוט לעמוד בציפיות של הסביבה ממך.

זה ממשיך עשרות בשנים עד שהצפיות האלה הופכות למשהו שאת מצפה מעצמך. אז מה שהקטע הזה, של להיות מושלמת הוא ניסיון להשיג משהו בלתי אפשרי, אז מה שאין דבר כזה לעשות הכל בלי בצורה מושלמת. זה אידיאל שאת לא חיה אותו, אלא שואפת אליו כל הזמן. כל פסגה שאת משיגה, הרף הזה עולה ומתרחק. את חיה חיים שלמים של לא מספיק, חיים שלמים שאת לא מרוצה מעצמך, מאשימה את עצמך ותוהה – למה את אף פעם לא… (השלימי את החסר).

אני זוכרת את הרגע שבו התפכחתי, שהבנתי שהעניין הזה – של שאיפה למושלמות, היא הכשלה עצמית, שכרוכה בהלקאה ושנאה עצמית מתמדת, שאינה מקדמת אותך בחיים. עזבי אינה מקדמת, היא מאמללת אותך, ואת הסובבים אותך.

אלה חיים שלמים של ליד, של חוסר שביעות רצון, של דיכוי עצמי, של להמשיך ולעשות את הדבר הזה שמישהו התחיל לעשות אי שם בתחילת חייך. מתוך כוונה טובה, אבל עם תוצאה גרועה. זה הזמן לקחת אחריות על החיים שלך, על התוצאות שלך, ובלי להתבייש – גם על האושר האישי שלך! מגיע לך להיות מאושרת ומרוצה ממי שאת.

מגיע לך לחוש חמלה עצמית ולתת לעצמך הנחות. את יודעת ש-80% שלך זה 150% של רוב האנשים.

אז עצרי רגע את האוטומט, את השיח הזה שקורה לך בראש מזה 3-4 עשורים.

תראי אחורה, האם אי פעם זה שירת אותך?

האם אי פעם עמדת ברף הציפיות של עצמך?

היית מושלמת?

הפסיקי עם זה.

מגיע לך להיות מאושרת.