כאשר ראיתי את אחוזי ההצבעה הנמוכים – שליש מאוכלוסייה בעלת זכות ההצבעה, בחרה שלא לממש אותה, חשבתי שלמעשה זאת מראה לא רעה לחיינו. באופן אירוני, כמו החיים עצמם, ימים ספורים בלבד לאחר ששליש מהאוכלוסייה בעלת זכות ההצבעה, החליטה שלא לממש את זכותה להשפיע על עתידה של המדינה שבה היא חיה, חגגנו את החג שמסמל יציאה מעבדות אל החירות. במסגרת הברכות לחג, הברכה המקובלת ביותר היא שנצא לחירות אמיתית. מהי אותה חירות אמיתית, אם לא מימוש הזכויות שהוענקו לנו, כדוגמת זכות הבחירה או ההצבעה. אומנם חג הפסח ימים ספורים לאחר בחירות מזכירים לנו שאנחנו כבר לא עבדים, אך יחד עם זאת, המציאות של רובנו רחוקה מכך. כן, הזכות לבחור בדיוק כמו הזכות להיות בני חורין היא זכות שהוענקה לנו ברמה החוקית, או הטבעית, למעשה. השאלה החשובה באמת היא לא “האם יש לנו את הזכות?”, שכן אנחנו רואות, כי גם אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, השאלה החשובה באמת היא:
האם אנחנו בוחרות לממש את הזכות?
אדם הוא חיה שמסתגלת מהר. השגרה, המוכר, הידוע, הנוח, גם אם לא טוב בכלל, אנחנו לפעמים מעדיפות שלא לבחור, שלא לקבל החלטה, שלא לממש את זכות הבחירה. בכך, בעיניי לפחות, אנחנו בוחרות להישאר בתוך העבדות. אותה עבדות שבה האדם אינו שולט על חייו, במה שיעשה בהם ובדרך שבה יחיה אותם. לבחור שלא לבחור זה לגמרי בחירה, שמבטאת את הוויתור על הזכויות הבסיסיות שלנו, והשלמה עם “זה מה שיש” ועם “אין מה לעשות”.
עבורי, לא מדבר בדיון תאורטי בלבד.
עבורי מדובר בנקודה אישית מאוד, בסיפור של חיים שלמים, של 35 שנה (כמעט 40, כן?), שבמהלכם כלל לא הייתי מודעת לזכות הבחירה שלי. לא הזכות שניתן לממש בקלפי, שהקפדתי כל השנים לממש אותה, מתוך כבוד עצום אליה והבנה שלא מדובר בזכות מובנת מאליה. לא הזכות, שבגינה בחרתי להעלות לארץ ולחיות כאן כשווה בין שווים, רק כדי לגלות שזה עדיין רחוק מהמציאות. לא הזכות ללמוד ולעסוק במקצוע מכובד.
אני מדברת על הזכות לבחור באמת.
להיות מודעת לזכותי הבסיסית לקבל החלטה שתהיה נטולת השפעה חיצונית, אם יש דבר כזה בכלל. הזכות הטבעית שיש לי לקום ולומר את דעתי, לבחור לעזוב את המקצוע אחרי השקעה של 15 שנה, אחרי שלכולם ברור שזה מאוד יוקרתי ומכובד להיות עו”ד, בעלת משרד, להופיע בבתי משפט וללבוש את הגלימה שמייצגת את המלחמה על הצדק, בעיניי רבים. אותה זכות טבעית שיש לי לקום ולהגיד – לא. לא חבל. לא מצטערת בכלל. זה פשוט לא בשבילי. לא עוד. זה לא מה שאני רוצה. אותה זכות טבעית שיש לי לקבל החלטה ולעשות מה שאני רוצה.
אני מדברת על הזכות לבחור את המציאות שבה אני חיה או לברוא מציאות משל עצמי. יכולתי להגיד, “אין מה לעשות” / “זה מה שיש”. יכולתי להמשיך להאמין שלא עלינו לארץ בתקופה הנכונה, ההורים שלי לא עשו את העלייה צעירים מספיק, אין לנו קשרים, אין לי עזרה, אין מה לעשות צריך לעבוד קשה, זה חלק מהחיים, זה מה שצריך ואת זה אעשה. בחרתי לממש את זכות הבחירה ולבחור אחרת, שונה מכל מה שלימדו אותי. בחרתי להיכנס להשקעה שתציל אותי מהשגרה 6 שנים לאחר מכן, בחרתי לעזוב מקצוע מכובד, בחרתי לפתוח עסק שהמשפחה שלי לא מבינה. פעם אחר פעם בחרתי לשלם מחיר על ההחלטות שקיבלתי, על זכות הבחירה שמימשתי. פשוט כי זוהי זכותי.
האם זה קל לעשות את מה שאני רוצה? ספוילר – לא ולא!
זה קשה. מאוד. לכאורה מדובר בזכות טבעית שיש לי, לעשות את מה שאני רוצה, לקבל החלטות לגבי חיי האישיים, המקצועיים, לגבי התפקיד שלי בחברה, בתא המשפחתי, כאמא, בת זוג ועוד. אך בכל פעם שפעלתי לממש זכות טבעית זו, עלתה אצלי השאלה – למה מימוש הזכות הזו כל כך קשה?
לדעתי, ומניסיוני האישיים, התשובה היא אותה תשובה כמו התשובה לשאלה – למה אחוז כל כך גבוה של האוכלוסייה בעלת זכות ההצבעה בחר שלא לממש אותה. התשובה היא שרובנו גדלנו וחונכנו לחשוב שהחיים הם מה שיש. אמא שלי גדלה על משפט של אביה המנוח “אין דבר כזה רוצה, יש דבר כזה צריך” (מבטיחה שברוסית זה נשמע יותר קשוח). כמי שנולדה לתוך סוציאליזם, שרואה בפרט כלי שניתן להשתמש בו לטובת הכלל, שאין בו זכויות, אלא רק חובות, אני מכירה את המשפט הזה היטב וזו הייתה מציאות חיי, ובכן, רוב חיי.
אך האם זה כל כך רחוק מהמציאות שבה אני חיה בתוך מדינה דמוקרטית?
מדינה דמוקרטית, בה רוב האוכלוסייה משתמש במשפט “אין מה לעשות” כאילו זו האמת. האם זה כל כך רחוק מהמציאות שבה הנשים עדיין לא תופסות את הפיקוד על הכסף בבית או לפחות מנהלות אותו בשותפות מלאה? מציאות שבה הנשים עדיין אומרות משפטים כמו “אני לא מבינה בזה”, “זה לא בשבילי”. מציאות שבה הנשים עסוקות ב-לאזן / לג’נגל / לשלב ועוד? מציאות שבה אני חונכתי שמצפה ממני להיות הכל: מצליחה, יפה, רזה, לנהל בית, לגדל ילדים ולחייך לאורך כל הדרך? מציאות שבה מחצית מהאוכלוסייה עדיין לא מממשת את זכות הבחירה שלה להיות כל מה שהיא תחליט ותרצה, בלי להמתין לאישור מאף אחד? אותה מציאות שבמסגרתה מצאתי את עצמי האישה היחידה בחדר שבו מדברים על ביזנס, על כסף, על עסקאות והשקעות.
האם באמת אין מה לעשות?
זאת שאלה שמטרידה אותי בשנים האחרונות. האם אין מה לעשות במצב שבו מרבית הנשים שאני מכירה חיות במציאות של “אין מה לעשות”, מציאות שבה הן כלל לא מודעות לזכות הבחירה שלהן. אני לא מדברת על הנשים שחיות בעוני, תחת אלימות מכל סוג שהוא ובתנאים קשים. אלה הנשים שהכי קל לדמיין כאשר אנחנו מדברות על הנשים שחיות מציאות של “אין מה לעשות”. באופן שיהיה מפתיע אולי למי שקוראת שורות אלה ואולי דווקא תהיה מי שתזהה את עצמה, אני מדברת על נשים משכילות, בעלות עסקים, מחזיקות בתפקידים טובים, מרוויחות כסף, מנהלות את הבית, מגדלות את הילדים ועושות כל מה שצריך. הן עושות כל מה שצריך, כי “אין מה לעשות”, זה מה שצריך. כאשר הנשים הללו אינן מודעות לזכות הבחירה שלהן, מבקרות ושופטות את עצמן כי הן לא מספיק חכמות, מצליחות, רזות, יפות, משקיעות בבית / בקריירה / בעצמן, ובאופן כללי הן פשוט לא מושלמות מספיק, זה מעלה את השאלה – האם באמת אין מה לעשות?
כמי שמאמינה באחריות אישית, תמיד חשבתי שהאחריות לתוצאות שלי בחיים – היא שלי.
כל מה שארצה שיהיה לי, אם לא אפעל להשיג את זה – פשוט לא יהיה לי. אף אחד לא חייב לי כלום וגם לא יביא לי דבר. זה לא השתנה ואני עדיין מאמינה בזה. אז למה אני מרגישה שזה לא מספיק? למה בכל פעם שאני מספרת את הסיפור שלי – אנשים מתפעלים מהאומץ שלי. האומץ להיכנס להשקעה עם סיכונים, אומץ לשלם מחיר של איכות חיים לאורך שנים, אומץ לעזוב מקצוע עו”ד, אומץ לסגור את המשרד, אומץ להקים עסק חדש בתחילת קורונה, אומץ לספר את הסיפור שלי. למה לבחור בעצמי זה אומץ? למה להפסיק לעשות מה שמצפים ממני ולהתחיל לעשות את מה שאני רוצה – עדיין נחשב למעשה של אומץ?
אולי התשובה היא שגם אני גיליתי את הזכות הזו רק בגיל 35
לראשונה שמעתי את השאלה – מה את רוצה? בגיל 35. גם אותי הזכות הזו הפתיע באמצע החיים. טוב, זה שגיליתי שיש לי זכות, לא אומר שידעתי איך לממש אותה. זה שגיליתי שיש לי את הזכות לבחור, לא אומר שידעתי איך לבחור, איך נראה תהליך של בחירה, של קבלת החלטה, של מימוש אותו הרצון.
האם זה קל לדעת מה את רוצה?
לא. זה אפילו די קשה. אם כל חייך בילית באמונה שהאפשרות היחידה בחייך היא לעשות את מה שצריך, אז קשה אפילו לדמיין מציאות שבה יש דבר כזה – מה שאני רוצה. זאת מציאות שלגמרי טרפה את הקלפים שאיתם שיחקתי במהלך מרבית חיי. תהליך ההבנה של מה אני רוצה הוא תהליך שאומנם התחיל אי שם בגיל 35 אבל זהו תהליך שלא נפסק מאז. מאז אני מממשת את זכות הבחירה שלי יום יום. אני מזכירה לעצמי כל הזמן, לעצור ולקבל החלטה. לא לזוז על אוטומט, לא לקבל שום דבר כעובדה, כ”זה מה שיש”, כ”אין מה לעשות”.
האם קורה שאני שוכחת? ברור.
אבל אני עוצרת כל הזמן, לשים סימן שאלה על המשפטים שגוזלים את זכות הבחירה שלי, את החירות האמיתית שלי לממש את זכות הבחירה שלי, יום יום, בכל פעם מחדש. אני מבינה שהיחידה שמונעת ממני לממש את זכות הבחירה שלי, היא אני. אני שמאפשרת לאחרים להגיד לי מה צריך, מה מצופה ממני ועל איזה קו עליי לצעוד.
אז כאשר יש לי את הזכות להשפיע על עתידה של המדינה שלי, איך אוכל לבחור שלא לבחור?
כפי שאני רואה את זה, ההחלטה שלא לבחור נובעת מתוך מחשבה, שלקול שלי אין משמעות. גם ככה אין סיכוי לשינוי. גם ככה הדברים לא ישתנו. מציאות חיינו בשנים האחרונות, הוכיחה פעם אחר פעם, שכל עוד נחשוב שלקול שלנו אין משמעות, לא רק שלא יהיה שינוי, אלא שהמצב ילך ויחמיר. זה בכלל לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלי או של מי שקוראת שורות אלה, כולנו רוצות עתיד טוב יותר עבור ילדנו, כולנו רוצות מדינה משגשגת עבור עתידנו. היכן כל זה מתחיל? בזכות הבחירה! במובן הכי טבעי שלה.
השינוי מתחיל בהבנה שאומנם לקול האחד שלי אין משמעות, אבל כאשר לקול שלי יצטרפו עוד אלפים ואף מאות אלפים של קולות – זה מה שייצר את השינוי. השינוי מתחיל בהבנה, שאומנם לבחירה או החלטה אחת בחיי אין משמעות, אבל כאשר לבחירה אחת יצטרפו עוד אלפי ואף מאות אלפי החלטות, שיתרגמו למעשים, כל אלה ביחד, יעשו את השינוי האמיתי.
לבחירה האחת האם לקנות את זה או לא אין כל משמעות, להחלטה אחת האם לנהל את הכסף שלי או שהוא ינהל אותי אין כל משמעות, לבחירה אחת בעצמי וברצונות שלי אין כל משמעות. כאשר אני אעשה את זה כל יום במשך שארית חיי – זה מה שיעשה את השינוי.
לקבל החלטה לעשות כסף היא חסרת משמעות. קבלת החלטה לקום ולעזוב מקצוע עריכת דין, לא באמת משנה משהו. לבחור בעתיד טוב יותר עבור המשפחה שלי באמת לא תשנה דבר. מה שיעשה את השינוי זה לשאול את עצמי כל יום – מה אפשר לעשות? לא רק לשאול, אלא לממש את זכות הבחירה הזו – להחליט ולתרגם את זה למעשים. הקולות המצטברים, המעשים שנעשה כל יום – הם אלה שישנו את חיינו, ולמעשה יוציאו אותנו מהעבדות המחשבתית אל החירות.
זה לא קסם, לא משהו שקורה ברגע. זה כרוך בעשייה יום יומית, וזה מתחיל בבחירה – לבחור כל יום מחדש.
איך את בוחרת לממש את זכות הבחירה שלך?
רוצה לפעול ליצירת ביטחון כלכלי עבורך ועבור המשפחה שלך? תלחצי כאן
