תלוי את מי שואלים.

אם נשאל את ורה הילדה, היא תגיד שזו ממש לא בושה לאהוב כסף, שזה בסדר גמור, שאין שום סיבה להתבייש באהבה שלה לכסף, בחיבור שיש בינה לבין כסף המזומן שהיא כל כך נהנית להחזיק בידיה. אז, בתחילת שנות ה-90 ברוסיה שבה סוציאליזם הוא מצב תודעתי רווח, הכסף לא באמת מאפשר משהו, לא בעיר שבה גדלתי, בכל מקרה. לא הייתה אפשרות לקנות דברים במכולת או באיזו חנות, והאמת היא שזה לא עניין אותי בכלל. מה שמשך אותי בכסף הייתה תחושת הביטחון שהרגשתי כאשר הייתי מחזיקה אותו בידיי. התחושה הזאת שהוא העניק לי, שהרגשתי איתה כל כך בנוח הלכה והתחלפה בתחושת בושה, ככל שהתבגרתי.

עם הזמן, החינוך שקיבלתי וחוויות ילדות שחוויתי, הכניסו בי את האמונה, שאני צריכה להתבייש באהבה הזאת לכסף. זה לא יפה, לא מכובד, מלוכלך ומה זה אומר עליי בכלל? אנשים שיש להם הרבה כסף אלה אנשים בעלי כוח, שנתפס כשלילי, עברייני, לא הגון ולא מתאים למשפחה שבה גדלתי.

אם נשאל את ורה המתבגרת ובעיקר את הבוגרת, האם בושה לאהוב כסף, היא תשיב שכן. בוודאי שזאת בושה, מה זה אומר עליי אם אני אוהבת כסף? אבוי! רק לא זה. אני אוהבת לעבוד קשה, ללמוד, להשקיע בעבודה שלי, להיות ילדה טובה ולעשות את מה שצריך. אני אוהבת לעזור לאנשים, להעניק את הזמן ואת הידע שלי כדי להשפיע בצורה משמעותית על חייהם של אנשים. ומה עם כסף?

ככל שהזמן עבר, אמונות חדשות דבקו בי והבנתי (או יותר מדויק – האמנתי), שכמות הכסף שיש לי היא המראה לכמה שאני מוצלחת בחיים. כלומר, כמות הכסף שיש לי = סטטוס, כבוד, הערכה, הערצה ועוד. המשוואה הפכה לברורה וכך יצאתי לדרך לעשות הרבה כסף, לא בשביל שיהיה לי הרבה ממנו, אלא כדי להרגיש שווה. לא מתוך חיבור ואהבה אליו, אלא מתוך רדיפה אחרי מה שזה יעניק לי.

אם אדייק עוד יותר, אז מה שהאמנתי שחשוב הוא לא כמות הכסף שאני באמת עושה, אלא כמות הכסף שנראה שאני עושה. איך זה נראה? באמצעות רכישת בגדים יקרים, ביקור במסעדות יקרות, בחירה במקצוע יוקרתי וכל מה שאישה צעירה, שעובדת מגיל 14, יכולה להרשות לעצמה כדי להראות שיש לה כסף, כלומר שהיא מצליחה ושווה.

עם הזמן האמנתי, ששום סכום לא יהיה מספיק ושאני חייבת להבין איך להגיע לכסף הגדול, למצוא את הדרכים לשם, הפכתי כל אבן, במסגרת היכולות של בת לעולים, ללא קשרים, ללא בסיס או ידע כלכלי, ללא שום עזרה מהבית, שכל מה שהיא יודעת זה לעבוד קשה.

במקביל אני מתחילה תהליך של חיבור בחזרה לכסף שלי, כאשר אני מתחילה לשלם על דברים במזומן. אני נזכרת בתחושה הנעימה של הכסף בידיי, את תחושת הביטחון שזה העניק לי, את הרצון לשמור עליו ושהוא ישמור עליי בחזרה. אני מגרשת את התחושה הנעימה הזאת, כי מה זה אומר עליי? כן, אני מפסיקה לבזבז את הכסף ויותר נהנית לשמור אותו אצלי, אך המרדף אחרי הכסף הגדול לא נותן לי מנוח.

לוקח לי עוד עשור שלם של דרך שבה אנחנו מתחברים בחזרה, אך האמונה שזאת בושה לאהוב כסף שולטת ודומיננטית בחיי. עשור עד שאני מצליחה לשחרר את האחיזה של האמונה הזו, עשור עד שאני מבינה שאין שום בושה באהבה ובחיבור הטבעי שאני חווה כלפי הכסף, מאז שאני זוכרת את עצמי.

עוד עשור ומיליון שקל בחשבון הבנק שלי, ואני סוף סוף מבינה – כמות הכסף שיש לי לא מגדירה כמה אני שווה או מאושרת. לא. לא רק לא מגדירה, ההפתעה הגדולה היא שזה לא מייצר אצלי את ההרגשה שאני שווה או מאושרת.

מה שזה כן עושה, זה מאפשר את אותה תחושת הביטחון שהרגשתי ואליה חזרתי כעבור 30 שנה.  בעיניי, תפקידו של הכסף הוא להעניק לנו אפשרויות בחירה ועצמאות בחיים, לקבל החלטות, לפעול, לעשות, להשפיע על חיי, חיי משפחתי והסביבה שלי, ללא אילוצים של הכסף (לפחות לא בדברים החשובים).

אם לרגע נסתכל על השטר – נבין, שהכסף הוא גולם.

השאלה החשובה היא, מה אני עושה איתו, לאילו מטרות אני משתמשת בו ואיזה אדם אני בלי הכסף. הכסף מאפשר יותר השפעה, עוצמה וכוח. לא כזה שהופך אותי לאדם רע. אנחנו והאופן שבו אנחנו בוחרות להשתמש בכסף הזה, יגדיר את משמעות הכסף בחיינו. המטרה של הכסף היא להעצים את היכולות שלנו, לאפשר לנו לבחור מתוך אפשרויות רבות יותר, להעניק לנו ביטחון ביום המחר, לאפשר לנו לחיות את החיים בדרך שבה אנחנו רוצות.

ככל שיש לנו יותר כסף, יש לנו יותר כוח.

איך נשתמש בכוח הזה בסופו של דבר? זאת שאלה שכדאי לנו לשאול את עצמנו.